This site uses cookies.
Some of these cookies are essential to the operation of the site,
while others help to improve your experience by providing insights into how the site is being used.
For more information, please see the ProZ.com privacy policy.
<a href="http://josephta28.wix.com/yossital-translation">Come and visit me on my website - you will find much more information there</a>
Account type
Freelance translator and/or interpreter, Verified site user
Data security
This person has a SecurePRO™ card. Because this person is not a ProZ.com Plus subscriber, to view his or her SecurePRO™ card you must be a ProZ.com Business member or Plus subscriber.
Affiliations
This person is not affiliated with any business or Blue Board record at ProZ.com.
Services
Translation, Editing/proofreading, Subtitling
Expertise
Specializes in:
Cinema, Film, TV, Drama
Textiles / Clothing / Fashion
History
Linguistics
Poetry & Literature
Government / Politics
Social Science, Sociology, Ethics, etc.
Tourism & Travel
Cooking / Culinary
Marketing / Market Research
Also works in:
Anthropology
Archaeology
Architecture
Art, Arts & Crafts, Painting
Economics
Education / Pedagogy
Environment & Ecology
Finance (general)
Geography
Geology
Law (general)
Medical (general)
Music
Nutrition
Photography/Imaging (& Graphic Arts)
Psychology
Real Estate
Sports / Fitness / Recreation
Livestock / Animal Husbandry
Zoology
Construction / Civil Engineering
Agriculture
Advertising / Public Relations
Medical: Health Care
Journalism
Meteorology
Science (general)
Surveying
Folklore
Religion
More
Less
Rates
Spanish to Hebrew - Standard rate: 0.08 EUR per word / 30 EUR per hour Portuguese to Hebrew - Standard rate: 0.08 EUR per word / 30 EUR per hour English to Hebrew - Standard rate: 0.08 EUR per word / 30 EUR per hour
English to Hebrew: Three Men in a Boat General field: Art/Literary
Source text - English Three Men in a Boat
Gerome K. Gerome
I sat for awhile, frozen with horror; and then, in the listlessness of despair, I again turned over the pages. I came to typhoid fever—read the symptoms—discovered that I had typhoid fever, must have had it for months without knowing it—wondered what else I had got; turned up St. Vitus’s Dance—found, as I expected, that I had that too,—began to get interested in my case, and determined to sift it to the bottom, and so started alphabetically—read up ague, and learnt that I was sickening for it, and that the acute stage would commence in about another fortnight. Bright’s disease, I was relieved to find, I had only in a modified form, and, so far as that was concerned, I might live for years. Cholera I had, with severe complications; and diphtheria I seemed to have been born with. I plodded conscientiously through the twenty-six letters, and the only malady I could conclude I had not got was housemaid’s knee.
I felt rather hurt about this at first; it seemed somehow to be a sort of slight. Why hadn’t I got housemaid’s knee? Why this invidious reservation? After a while, however, less grasping feelings prevailed. I reflected that I had every other known malady in the pharmacology, and I grew less selfish, and determined to do without housemaid’s knee. Gout, in its most malignant stage, it would appear, had seized me without my being aware of it; and zymosis I had evidently been suffering with from boyhood. There were no more diseases after zymosis, so I concluded there was nothing else the matter with me.
I sat and pondered. I thought what an interesting case I must be from a medical point of view, what an acquisition I should be to a class! Students would have no need to “walk the hospitals,” if they had me. I was a hospital in myself. All they need do would be to walk round me, and, after that, take their diploma.
Then I wondered how long I had to live. I tried to examine myself. I felt my pulse. I could not at first feel any pulse at all. Then, all of a sudden, it seemed to start off. I pulled out my watch and timed it. I made it a hundred and forty-seven to the minute. I tried to feel my heart. I could not feel my heart. It had stopped beating. I have since been induced to come to the opinion that it must have been there all the time, and must have been beating, but I cannot account for it. I patted myself all over my front, from what I call my waist up to my head, and I went a bit round each side, and a little way up the back. But I could not feel or hear anything. I tried to look at my tongue. I stuck it out as far as ever it would go, and I shut one eye, and tried to examine it with the other. I could only see the tip, and the only thing that I could gain from that was to feel more certain than before that I had scarlet fever.
I had walked into that reading-room a happy, healthy man. I crawled out a decrepit wreck. I went to my medical man. He is an old chum of mine, and feels my pulse, and looks at my tongue, and talks about the weather, all for nothing, when I fancy I’m ill; so I thought I would do him a good turn by going to him now. “What a doctor wants,” I said, “is practice. He shall have me. He will get more practice out of me than out of seventeen hundred of your ordinary, commonplace patients, with only one or two diseases each.” So I went straight up and saw him, and he said:
“Well, what’s the matter with you?”
I said:
“I will not take up your time, dear boy, with telling you what is the matter with me. Life is brief, and you might pass away before I had finished. But I will tell you what is not the matter with me. I have not got housemaid’s knee. Why I have not got housemaid’s knee, I cannot tell you; but the fact remains that I have not got it. Everything else, however, I have got.”
And I told him how I came to discover it all.
Then he opened me and looked down me, and clutched hold of my wrist, and then he hit me over the chest when I wasn’t expecting it—a cowardly thing to do, I call it—and immediately afterwards butted me with the side of his head. After that, he sat down and wrote out a prescription, and folded it up and gave it me, and I put it in my pocket and went out.
Translation - Hebrew שלושה בסירה אחת
ג'רום ק. ג'רום
ישבתי זמן מה, משותק מאימה. ואז, מתוך אדישות הייאוש, שוב העברתי את הדפים. נתקלתי בטיפוס הבטן – קראתי את התסמינים – גיליתי שיש לי טיפוס הבטן, לבטח מזה חודשים מבלי שאדע על כך – ותהיתי מה עוד יש לי; הגעתי אל מחלת מחול ויטוס הקדוש – גיליתי, כפי שציפיתי, שאני חולה גם בה – פיתחתי התעניינות במצבי, והחלטתי לחקור אותו לעומק. וכך התחלתי, על-פי סדר האלף-בית – קראתי על אודות אדמת, ולמדתי כי אני עומד להתחלות בה, וכי השלב האקוטי שלה יחל בערך עוד שבועיים. בהרת, הוקל עליי לגלות, הופיעה אצלי רק בצורתה המתונה, ואוכל לחיות איתה עוד שנים. גזזת גם יש לי, עם סיבוכים חמורים; ולגבי דיפטריה – נדמה כי נולדתי איתה. צלחתי בכבדות וביסודיות את עשרים-וארבע האותיות, והחולי היחיד אשר יכולתי להסיק כי אני פטור ממנו, היה חידלון-וסת מוקדם.
חשתי די פגוע לגבי עניין זה בתחילה; איכשהו, זה נראה כסוג של עלבון. מדוע אין לי חידלון-וסת מוקדם? לשם מה ההסתייגות המפלה הזו? לאחר זמן מה, עם זאת, מחשבות חמדניות-פחות גברו. הרהרתי בכך שיש לי כל מחלה ידועה אחרת בפרמקולוגיה, נעשיתי פחות אנוכי והייתי נחוש להמשיך ללא חידלון-וסת מוקדם. שיגדון, בשלבו הממאיר ביותר, כך נראה הדבר, תקף אותי מבלי שהייתי מודע אליו; וממחלת התססת אין ספק שאני סובל מאז הנעורים. לא היו עוד שום מחלות לאחר תססת, ועל כן הנחתי שאין עוד חולי הנוגע אליי.
ישבתי ושקעתי במחשבות. חשבתי על כך שלבטח אני מקרה מעניין מאוד מנקודת-מבט רפואית, ואיזה נכס אני עשוי להיות לכיתת-לימוד! סטודנטים יהיו פטורים מ"להתמחות בבית-החולים", לו הייתי להם אני. אני בית-חולים בעצמי. כל שעליהם היה לעשות היה ללכת מסביבי, ולאחר מכן, לקבל את הדיפלומה שלהם.
אחרי-כן תהיתי כמה זמן נותר לי לחיות. ניסיתי לבדוק את עצמי. חשתי את הדופק. בתחילה, לא יכולתי למצוא דופק בכלל. ואז, לפתע פתאום, נראה כי הוא יצא לדרך. שלפתי את שעוני ומדדתי את זמנו. התוצאה הייתה מאה-ארבעים-ושבע לדקה. ניסיתי להרגיש את לבי. לא יכולתי להרגיש את לבי. הוא כבר חדל מלפעום. הומרצתי להסיק בידי אחרים כי הוא לבטח נמצא שם, והוא לבטח פועם, אולם אני אינני יכול לסמוך על כך. טפחתי לעצמי על כל חזיתי, החל ממה שאני מכנה מותניי ועד ראשי, סיבוב אחד בכל צד, וקצת במעלה הגב. אולם לא יכולתי להרגיש או לשמוע דבר. ניסיתי להביט בלשוני. חרצתי אותה החוצה כמה שהיא יכולה לצאת, עצמתי עין אחת וניסיתי לבחון אותה בעזרת השנייה. יכולתי רק לראות את קצה, והדבר היחיד אותו יכולתי להשיג מכך היה ההרגשה הוודאית-יותר שיש לי שנית.
נכנסתי אל אותו אולם קריאה אדם שמח ובריא. זחלתי החוצה גרוטאה תשושה.
הלכתי אל המומחה הרפואי שלי. זהו חבר ותיק שלי, והוא יודע לחוש את הדופק שלי, להביט בלשוני, ולדבר אודות מזג-האוויר, הכול בחינם, כשנדמה לי שאני חולה; אז חשבתי שאעניק לו הזדמנות טובה בזה שאלך אליו כעת. "מה שחסר לרופאים," אמרתי, "זה תרגול. הוא יקבל אותי. הוא יפיק הרבה יותר תרגול ממני מאשר מאלף-ושבע-מאות פציינטים פשוטים ורגילים, עם מחלה או שתיים אצל כל אחד". אז הלכתי היישר אליו ונפגשתי איתו, והוא אמר:
– ובכן, מה הבעיה אצלך?
השבתי:
– לא אבזבז את זמנך, בחורי היקר, בלספר לך מה הבעיה אצלי. החיים הם קצרים, ואתה עלול לחלוף מהם לפני שאסיים. אולם אני אספר לך מה איננו הבעיה אצלי. אין לי חידלון-וסת מוקדם, אני לא יודע מדוע; אולם זה שאין לי חידלון-וסת מוקדם זו עדיין עובדה. כל השאר, לעומת זאת, יש לי.
וסיפרתי לו כיצד גיליתי את כל זאת.
לאחר מכן, הוא החל לפתוח אותי ולהציץ בתוכי. הוא אחז בחוזקה בפרק כף ידי, ואז הוא הלם בי מעל חזי בשעה שלא ציפיתי לכך – מעשה פחדני, כך אני קורא לזה – ומייד אחר כך הוא נגח בי בעזרת צד ראשו. בחלוף עניין זה, הוא התיישב וכתב לי מרשם, קיפל ונתן לי אותו, ואני שמתי אותו בכיסי ויצאתי החוצה.
Spanish to Hebrew: Los de abago, por Mariano Azuela, C. 1 General field: Art/Literary
Source text - Spanish Los de abajo
Maiano Azuela
I.
—Te digo que no es un animal... Oye cómo ladra el Palomo... Debe ser algún cristiano...
La mujer fijaba sus pupilas en la oscuridad de la sierra.
— ¿Y que fueran siendo federales? —repuso un hombre que, en cuclillas, yantaba en un rincón, una cazuela en la diestra y tres tortillas en taco en la otra mano.
La mujer no le contestó; sus sentidos estaban puestos fuera de la casuca.
Se oyó un ruido de pesuñas en el pedregal cercano, y el Palomo ladró con más rabia.
— Sería bueno que por sí o por no te escondieras, Demetrio.
El hombre, sin alterarse, acabó de comer; se acercó un cántaro y, levantándolo a dos manos, bebió agua a borbotones. Luego se puso en pie.
— Tu rifle está debajo del petate —pronunció ella en voz muy baja.
El cuartito se alumbraba por una mecha de sebo. En un rincón descansaban un yugo, un arado, un otate y otros aperos de labranza. Del techo pendían cuerdas sosteniendo un viejo molde de adobes, que servía de cama, y sobre mantas y desteñidas hilachas dormía un niño. Demetrio ciñó la cartuchera a su cintura y levantó el fusil. Alto, robusto, de faz bermeja, sin pelo de barba, vestía camisa y calzón de manta, ancho sombrero de soyate y guaraches.
Salió paso a paso, desapareciendo en la oscuridad impenetrable de la noche.
El Palomo, enfurecido, había saltado la cerca del corral. De pronto se oyó un disparo, el perro lanzó
un gemido sordo y no ladró más.
Unos hombres a caballo llegaron vociferando y maldiciendo. Dos se apearon y otro quedó cuidando
las bestias.
—¡Mujeres..., algo de cenar!... Blanquillos, leche, frijoles, lo que tengan, que venimos muertos de hambre.
— ¡Maldita sierra! ¡Sólo el diablo no se perdería!
— Se perdería, mi sargento, si viniera de borracho como tú...
Uno llevaba galones en los hombros, el otro cintas rojas en las mangas.
—¿En dónde estamos, vieja?... ¡Pero con unal... ¿Esta casa está sola?
—¿Y entonces, esa luz?... ¿Y ese chamaco?... ¡Vieja, queremos cenar, y que sea pronto! ¿Sales o te
hacemos salir?
—¡Hombres malvados, me han matado mi perro!... ¿Qué les debía ni qué les comía mi pobrecito Palomo?
La mujer entró llevando a rastras el perro, muy blanco y muy gordo, con los ojos claros ya y el cuerpo suelto.
— ¡Mira nomás qué chapetes, sargento!... Mi alma, no te enojes, yo te juro volverte tu casa un palomar; pero, ¡por Dios!...
No me mires airada...
No más enojos...
Mírame cariñosa, luz de mis ojos,
acabó cantando el oficial con voz aguardentosa.
— Señora, ¿cómo se llama este ranchito? —preguntó el sargento.
—Limón —contestó hosca la mujer, ya soplando las brasas del fogón y arrimando leña.
— ¿Conque aquí es Limón?... ¡La tierra del famoso Demetrio Macías!... ¿Lo oye, mi teniente? Estamos en Limón.
— ¿En Limón?... Bueno, para mí... ¡plin!... Ya sabes, sargento, si he de irme al infierno, nunca mejor que ahora..., que voy en buen caballo. ¡Mira nomás qué cachetitos de morenal... ¡Un perón para morderlo!...
— Usted ha de conocer al bandido ese, señora... Yo estuve junto con él en la Penitenciaría de Escobedo.
— Sargento, tráeme una botella de tequila; he decidido pasar la noche en amable compañía con esta morenita... ¿El coronel?... ¿Qué me hablas tú del coronel a estas horas?... ¡Que vaya mucho a...! Y si se enoja, pa mí... ¡plin!... Anda, sargento, dile al cabo que desensille y eche de cenar. Yo aquí me quedo... Oye, chatita, deja a mi sargento que fría los blanquillos y caliente las gordas; tú ven acá conmigo. Mira, esta carterita apretada de billetes es sólo para ti. Es mi gusto. ¡Figúrate! Ando un poco borrachito por eso, y por eso también hablo un poco ronco... ¡Como que en Guadalajara dejé la mitad de la campanilla y por el camino vengo escupiendo la otra mitad!... ¿Y qué le hace...? Es mi gusto. Sargento, mi botella, mi botella de tequila. Chata, estás muy lejos; arrímate a echar un trago. ¿Cómo que no?... ¿Le tienes miedo a tu... marido... o lo que sea?... Si está metido en algún agujero dile que salga..., pa mí ¡plin!... Te aseguro que las ratas no me estorban.
Una silueta blanca llenó de pronto la boca oscura de la puerta.
—¡Demetrio Macías! —exclamó el sargento despavorido, dando unos pasos atrás.
El teniente se puso de pie y enmudeció, quedóse frío e inmóvil como una estatua.
— ¡Mátalos! —exclamó la mujer con la garganta seca.
— ¡Ah, dispense, amigo!... Yo no sabía... Pero yo respeto a los valientes de veras.
Demetrio se quedó mirándolos y una sonrisa insolente y despreciativa plegó sus líneas.
— Y no sólo los respeto, sino que también los quiero... Aquí tiene la mano de un amigo... Está bueno, Demetrio Macías, usted me desaira... Es porque no me conoce, es porque me ve en este perro y maldito oficio... ¡Qué quiere, amigo!... ¡Es uno pobre, tiene familia numerosa que mantener! Sargento, vámonos; yo respeto siempre la casa de un valiente, de un hombre de veras.
Luego que desaparecieron, la mujer abrazó estrechamente a Demetrio.
— ¡Madre mía de jalea! ¡Qué susto! ¡Creí que a ti te habían tirado el balazo!
— Vete luego a la casa de mi padre —dijo Demetrio. Ella quiso detenerlo; suplicó, lloró; pero él, apartándola dulcemente, repuso sombrío:
—Me late que van a venir todos juntos.
— ¿Por qué no los mataste?
—¡Seguro que no les tocaba todavía!
Salieron juntos; ella con el niño en los brazos.
Ya a la puerta se apartaron en opuesta dirección. La luna poblaba de sombras vagas la montaña.
En cada risco y en cada chaparro, Demetrio seguía mirando la silueta dolorida de una mujer con su niño en los brazos.
Cuando después de muchas horas de ascenso volvió los ojos, en el fondo del cañón, cerca del río, se levantaban grandes llamaradas.
Su casa ardí…
Translation - Hebrew חלק ראשון
א.
- אני אומרת לך שזו לא חיה... אתה מכיר את הנביחות של פאלומו... זה בטוח בן-אדם...
האישה נעצה את מבטה בחשכת ההר.
- ואם אלה היו חיילים פדראליים ? השיב גבר. אותו גבר השתופף בפינה, תבשיל בידו הימנית ושלוש טורטיות בידו הנותרת.
האישה לא השיבה לו; חושיה היו נתונים אל מחוץ לבקתה.
רעש של טפיפות פרסה נשמע משדה האבנים הסמוך, ופאלומו הגביר את נביחותיו מאוד.
- בכל מקרה, כדאי שתתחבא, דמטריו.
הגבר, מבלי לשנות מהבעתו, סיים לאכול; הוא קירב קנקן מים גדול, הרימו בשתי ידיו ולגם ממנו מים בקילוחים גדולים. מייד לאחר מכן הוא נעמד.
- הרובה שלך נמצא מתחת למזרון הדקלים. היא הודיעה בקול נמוך מאוד.
החדר הקטן השתכר באורו ובניחוח פתילו של חלב. באחת הפינות נחו רתמת-עול, מחרשה, מלמד-בקר ומכשירי-חווה אחרים. מן התקרה היו תלויים חבלים שתמכו בתבנית ישנה של לבני-חמר, אשר שימשה כמיטה. בתוכה, על שמיכות וסחבות דהויות ישן ילד. דמטריו רכס את חגורת המחסנית אל מותניו והרים את האקדח. הוא היה גבוה, איתן, בפנים חומות-צהבהבות, נטול זיפי זקן, לבוש בחולצה ובמכנסי מעטפת, עטוי בסומבררו רחב ובסנדלים מקסיקניות.
הוא יצא צעד אחר צעד, ונעלם בעמימות הבלתי-חדירה של הלילה.
פאלומו, הכלב האכול מזעם, ניתר מעל משוכת החצר. לפתע נשמעה ירייה. הכלב שיחרר יבבה חנוקה וחדל מלנבוח.
כמה גברים רכובים על גבי סוסים הגיעו בעודם מרימים קול צעקה ומנבלים את פיהם. שניים ירדו מן הסוסים והאחר נשאר לשמור על הבהמות.
- נשים..., משהו לאכול! ביצים, חלב, שעועית, מה שיש, אנחנו ממש מתים ברעב!
- הסיירה המזוינת הזאת! רק השטן לא היה הולך פה לאיבוד!
- היה הולך בה לאיבוד ועוד איך, הסמל, אם הוא היה שיכור כמוך...
אחד היה ענוד בתג דרגה צבאית על כתפיו. חברו היה מקושט בפסים אדומים בשרווליו.
- איפה אנחנו נמצאים, אישה?... למי שייך הבית? אין פה אף אחד?
- ומה זה האור הזה? והילד הזה פה?... אישה, אנחנו רוצים ארוחת-ערב, ושתהיה מוכנה מהר! את יוצאת או שאנחנו צריכים לגרום לך לצאת?
- נבלות, הרגתם לי את הכלב שלי!... מה עשה לכם הכלבלב המסכן שלי?
האישה נכנסה כשהיא גוררת את הכלב, לבן מאוד ושמן מאוד; עיניו כבר ריקות וגופו רפוי.
- תדפוק מבט בירכיים האלה, סמל!... נשמה שלי, אל תתרגזי, אני נשבע שאני יהפוך בשבילך את הבית שלך לקן יונים חמים, אבל... אוי, אלוהים!
"...אל תיראי לי כה זועמת...
"מספיק עם הכעסים ודי...
"הביטי בי, יקירתי!
"האור של עיניי..."
הקצין סיים את שירו בקול צרוד מאלכוהול.
- גברת, מה שמה של החווה הזאת? שאל הסמל.
- לימון. השיבה האישה בחמיצות עגמומית, תוך כדי כך שהיא מכבה את פחמי התנור ומקרבת זרדים.
- אז כאן זה לימון? נחלתו של דמטריו מאסיאס המפורסם! שמעת זאת, קצין? אנחנו בלימון.
- לימון?... טוב, מבחינתי... מה 'כפת לי? אם אני אמור להגיע לגיהינום, סמל, עכשיו זה הזמן הטוב ביותר... להיכנס לשם עם סוס טוב. 'סתכל על התחת של זאת, תחת של כושית יש לה!... ממש אפרסק בשביל לנשוך ממנו...!
- גברתי בוודאי מכירה את פורע-החוק הזה... הייתי יחד איתו בבית הסוהר של אסקובדו.
- סמל, תביא לי בקבוק טקילה; החלטתי להעביר את הלילה בחברתה החביבה של השחומה הזאת... הקולונל?... מה אתה מדבר איתי על הקולונל עכשיו?... שילך להזדיין הקולונל... ואם זה מעצבן אותו, אתה יודע מה זה מזיז לי... קדימה, סמל, תגיד לרב-טוראי שיוריד מן הסוסים את האוכפים ויזרוק להם משהו לאכול. אני נשאר כאן... תשמעי, יפיפייה, תני לסמל שלי שיטגן את הביצים ושיכין ת'טורטיות. בואי אליי. תראי, הארנק הזה מפוצץ בשטרות, והוא רק בשבילך. זה התענוג שלי לתת לך את זה. תדמייני לעצמך! אני קצת שיכור, בגלל זה אני גם מדבר בקול כזה צרוד... איך בגוואדאלאחארה השארתי חצי מהגרון שלי, ואת החצי השני ירקתי בדרך!... ומה אפשר לעשות?... זה הכיף שלי... סמל, הבקבוק שלי, מה עם הבקבוק טקילה שלי? נשמה, את מאוד רחוקה; תקרבי את עצמך ותיקחי לגימה מהירה. איך לא? את מפחדת אה... בעל... או משהו כזה?... אם הוא תקוע באיזה חור, תגידי לו שייצא... לעזאזל... אני מבטיח לך שעכברושים לא מפריעים לי.
צללית לבנה מילאה לפתע את פיה האפלולי של הדלת.
- דמטריו מאסיאס! קרא הסמל מבועת ונסוג כמה צעדים לאחור.
הקצין הרים עצמו על רגליו ונשאר שקט, קר ונטול-תזוזה כפסל.
- תהרוג אותם! קראה האישה בגרון יבש.
- אה, תסלח לי, חבר!... לא ידעתי... אבל אני מכבד אנשים אמיצים באמת.
דמטריו עמד נטוע במקומו בהביטו בהם. חיוך יהיר ומלא בוז קימט את פניו.
- ואני לא רק מכבד אותם, אלא אני גם אוהב אותם... הנה אני מושיט לך יד של ידיד... בסדר, דמטריו מאסיאס, אתה מזלזל בי ולא רוצה ללחוץ לי את היד... זה בגלל שאתה לא מכיר אותי, זה בגלל שאתה רואה אותי ככה בתפקיד העלוב והמזוין הזה שלי... אבל מה אתה רוצה, חבר! עומד פה לפניך בן-אדם עני שיש לו משפחה גדולה לפרנס! סמל, אנחנו זזים; אני תמיד מכבד בית של בן-אדם אמיץ, של גבר אמיתי.
מייד עם צאתם, חיבקה האישה את דמטריו הדוקות.
- מריה הבתולה! איזה פחד! הייתי בטוחה שהירייה הייתה מכוונת אליך!
- תלכי במהירות אל הבית של אבא שלי. אמר דמטריו. היא השתוקקה לעכב אותו קצת; היא הפצירה בו, היא בכתה; אבל הוא – בעודו נסוג ממנה במתיקות – ענה בקדרות:
- יש לי הרגשה שהם הולכים להגיע כולם יחד, והרבה מהם.
- למה לא הרגת אותם?
- זה בטח לא הזמן שלהם עדיין!
הם יצאו יחד; היא עם הילד בזרועותיה.
כבר בפתח הבית נפרדו דרכיהם בכיוונים מנוגדים. הלבנה מילאה את הצללים המטושטשים של ההר.
בכל צוק ובכל עץ אלון, המשיך דמטריו לצפות בדמותה המיוסרת של אישה הנושאת ילד בזרועותיה.
בחלוף שעות רבות של העפלה אל הרכס, הוא הפנה את עיניו אל מורד הערוץ, בקרבתו של הנהר, והבחין בלהבות גדולות העולות השמיימה.
ביתו בער...
Spanish to Hebrew: Pari(s): la apuesta del Cortázar traductor General field: Art/Literary Detailed field: Poetry & Literature
Source text - Spanish Pari(s): la apuesta del Cortázar traductor
Sylvie Protin
Julio Cortázar descubre París en 1949, durante un viaje a Europa, y se instala definitivamente en la ciudad tres años más tarde, en 1951. Sería erróneo pensar, sin embargo, que París sólo empieza a existir para Cortázar a partir de ese momento. La capital en la que entonces se instala, ésa que ha de servir de escenario a sus textos, es una urbe que él se ha ido construyendo a través de los años y cuyo territorio se extiende más allá de los estrechos límites de la ciudad real.
En efecto, Cortázar pertence a una generación de lectores argentinos que, desde la más temprana infancia, se nutre de literatura francesa: Nuestra Señora de París, Los miserables, Los tres mosqueteros, Los misterios de París y mil libros más forman parte del imaginario común y educan el gusto de los más jóvenes. El niño Cortázar pudo componerse así, por estratos sucesivos, una geografía imaginaria de París en la cual el nombre de una calle fatídica en alguna novela se llenaba para siempre de resonancias de misterio, de amor o de angustia.
Al crecer, obviamente, las lecturas cambian; pero la literatura y sobre todo la poesía francesa siguen desempeñando un papel determinante en la estructuración de su identidad: Mallarmé, Baudelaire, Lautréamont, Valéry o Cocteau aparecen como figuras tutelares. Cortázar ya los lee directamente en francés. A decir verdad, se vuelve bilingüe de este modo y se sueña doble mediante esta literatura:
El bilingüismo, desde este punto de vista, me ha sido sumamente útil, ya que se produjo una especie de ósmosis, el francés se vertió en mi español enriqueciendolo con todos los matices que son propios de la lengua francesa y que no se encuentran en el argentino, en el español de Argentina, y, por otro lado, todo lo que tengo de argentino se reflejaba en mi visión de Francia. Era quizá una visión de tanto mítica, quizá no muy real, la visión de algiuen que, desde lejos, mira a un país como a una suerte de descomunal espejismo. Estoy hablando de la época en la que no conocía Francia, no la conocía sino a través de sus manifestaciones culturales o incluso deportivas…
En 1945, la educación de que hace gala en materia de literatura francesa es impresionante: las notas de los cursos que dicta en la Universidad de Mendoza sobre poesía francesa están repletos de anécdotas literarias y a veces hacen pensar en una especie de “Guía literaria de Francia”. En esta época, por falta de recursos, Cortázar nunca puso un pie en París, pero se conocía al dedillo hasta el último promenor de su “descomunal espejismo”.
La fantasía de la doble identidad toma entonces un giro decisive: a través de la traducción, Cortázar decide hacer suya aquella Francia literaria simbolizada por un París inaccesible. En el espacio de cuatro años, entre 1946 y 1950, traduce y publica Nacimiento de la Odisea de Jean Giono, La poesía pura del abate Brémond, El inmoralista de Gide, La Sombra de Meyerbeer de Villiers de l’Isle Adam y Filosofía de la risa y del llanto del filósofo Alfred Stern. A esto hay que añadir traducciones de poemas de Cocteau y de Valéry que se quedaron inéditas. En una entrevista con Ernesto González Bermejo, Cortázar explicará más tarde que la traducción fue un ejercicio esencial para poder pasar del verso a la prosa y para dominar el ritmo de la escritura. Gracias a la traducción se deshace asimismo del esnobismo de aquellos que trataban de conseguir a cualquier precio el “cachet de ultramar”, y de un movimiento centrífugo (el sueño estéril de un París inaccesible) pasa a un movimiento centrípeto (hacer suyo el mito), lo que desembca en una solución identitaria viable: Cortázar se convierte así en un puente, en un passeur entre dos mundos.
מקור הטקסט: Cuadernos Hispanoamericanos, No. 658, 2005, pp. 33-35
Translation - Hebrew חוליו קורטאסר מגלה את פאריס ב-1949, בזמן מסע לאירופה, וקובע את מושבו בסופו של דבר בעיר, שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1951. ברם, יהיה זה שגוי לסבור כי פאריס החלה את קיומה בעבור קורטאסר רק החל מאותו הרגע. הבירה בה הוא קובע את מושבו, אפוא, זו שעתידה לשמש כבמה לטקסטים שלו, הינה כרך שהוא הקים לאורך השנים ושהטריטוריה שלו משתרעת הרחק אל מעבר לתחום הצר של העיר המציאותית.
למעשה, קורטאסר משתייך לדור של קוראים ארגנטינאים אשר – כבר משחר ילדותם – הוזנו בספרות צרפתית: הגיבן מנוטרדאם, עלובי החיים, שלושת המוסקטרים, מסתרי פאריס, ואלפי ספרים נוספים אשר היוו חלק מן הבדיון המשותף ועיצבו את טעמם של הצעירים-יותר. הילד קורטאסר יכול היה, אם כן, להרכיב, דרך רבדים מתמשכים, גיאוגרפיה דמיונית של פאריס, אשר בה שמו של רחוב חשוב בנובלה כלשהי נושא לעד תהודה של מסתורין, של אהבה או של כאב.
עם התבגרותו, הקריאות – מובן מאליו – משתנות; אולם הספרות, ומעל הכול השירה הצרפתית, ממשיכות למלא תפקיד מכריע בעיצוב זהותו: מלרמה, בודלר, לוטרמון, ואלרי או קוקטו מופיעים כדמויות חונכות. קורטאסר כבר קורא אותם ישירות בצרפתית. האמת צריכה להיאמר, הוא הופך לדו-לשוני באופן זה ורואה את עצמו חי בשתי השפות דרך הספרות הזאת:
הדו-לשוניות, מנקודת מבט זו, הייתה בשבילי ועודנה שימושית מאוד, בכך שהייתה כמעין אוסמוזה; הצרפתית גלשה אל תוך הספרדית שלי, והעשירה אותה בכל הגוונים האופייניים לשפה הצרפתית, ושאינם מצויים בארגנטינאית, בספרדית של ארגנטינה. ומן הצד השני, כל מה שארגנטינאי בי השתקף בראייתי את צרפת. הייתה זו אולי ראייה די מיתולוגית, אולי לא כל כך מציאותית, ראייתו של מישהו, שממרחק, מביט בארץ מסוימת כאילו הייתה לדידו מעין אשליה עצומה. אני מדבר על התקופה שבה לא הכרתי את צרפת, לא הכרתי אותה אלא דרך מצגיה התרבותיים או אף הספורטיביים...
ב-1945, הלמדנות, הנותנת את הופעת בכורתה בחומר של הספרות הצרפתית, היא מרשימה: רשימות הקורסים שהוא מעביר באוניברסיטת מנדוסה אודות שירה צרפתית גדושות באנקדוטות ספרותיות ולעתים מזכירות סוג של "מדריך תרבותי לצרפת". עד לאותה התקופה, מפאת מחסור באמצעים, רגלו של קורטאסאר מעולם לא דרכה בפאריס, אולם הוא הכיר אותה על בורייה, עד הפרט הקטן ביותר של "האשליה העצומה".
הפנטזיה של הזהות הכפולה יוצאת, אפוא, למסע חשוב מאין כמוהו: דרך התרגום, קורטאסאר מחליט להפוך לשלו את אותה צרפת הספרותית המסומלת בפאריס שאינה נגישה. בפרק זמן של ארבע שנים, בין 1946 ל-1950, הוא מתרגם ומוציא לאור את לידתה של האודיסיאה של ז'אן ז'ונו, את השירה הטהורה של האב ברמון, את חסר-המוסר של ז'יד, את צלו של מיירבייר של וייה דה-ליל-אדם ואת הפילוסופיה של הצחוק ושל הבכי מאת הפילוסוף אלפרד סטרן. על אלו יש להוסיף תרגומי שירים של קוקטו ושל ואלרי, אשר לא פורסמו. בראיון לארנסטו גונסאלס ברמחו, קורטאסאר יסביר מאוחר יותר כי התרגום היה תרגיל הכרחי בכדי להיות מסוגל לחצות את הקו מן השירה אל עבר הפרוזה ובשביל לשלוט בקצב הכתיבה. הודות לתרגום הוא נפטר, באותו הזמן, מן הסנוביזם של אלו אשר מנסים להשיג בכל מחיר "תווית של תוצרת-חוץ", ומתנועה צנטריפוגאלית (החלום העקר על אודות פאריס שאינה נגישה). הודות לתרגום הוא עובר אל תנועה צנטריפטאלית (לנכס לעצמו את המיתוס), מה שחובר לכדי פתרון זהותי בר-קיום: קורטאסאר ממיר עצמו כך לכדי גשר, לכדי passeur בין שני עולמות.
Portuguese to Hebrew: BOM-CRIOULO / Adolfo Caminha General field: Art/Literary
Source text - Portuguese 1
A velha e gloriosa corveta — que pena! — já nem sequer lembrava o mesmo navio d’outrora, sugestivamente pitoresco, idealmente festivo, como um galera de lenda, branca e leve no mar alto, grimpando serena o corcovo das ondas!...
Estava outra, muito outra com o seu casco negro, com as suas velas encardidas de mofo, sem aquele esplêndido aspecto guerreiro que entusiasmava a gente nos bons tempos de “patescaria”. Vista ao longe, na infinita extensão azul, dir-se-ia, agora, asombra fantástica de um barco aventureiro. Toda ela mudada, a velha carcaça flutuante, desde a brancura límpida e triunfal das velas até a primitiva pintura do bojo.
No entanto ela aí vinha — esquife agourento — singrando águas da pátria, quase lúgubre na sua marcha vagarosa; ela aí vinha, não já como uma enorme garça branca flechando a líquida planície, mas lenta,pesada, como se fora um grande morcego apocalíptico de asas abertas sobre o mar...
Havia pouco entrara na região das calmarias: o pano começava a bater frouxo, mole, inchando a cada solavanco, para recair depois, com uma pancada surda e igual, no mesmo abandono sonolento; a viagem tornava-se monótona; a larga superfície dooceano estendia -se muito polida e imóvel sob a irradiação meridional do sol, e a corveta deslizava apenas, tão de leve, tão de leve que mal se lhe percebia o movimento.
Nem sinal de vela na linha azul do horizonte, indício algum de criatura humana fora daquele estreito convés: água, somente água em derredor, como se o mundo houvesse desaparecido num dilúvio medonho..., e no alto, lá em cima, o silêncio infinito das esferas obumbradas pela chuva de ouro do dia.
Triste e nostálgica paisagem, onde as cores desmaiavam à força de luz e a voz humana perdia-se numa desolação imensa!
Marinheiros conversavam à proa, sentados uns no castelo, outros em pé, colhendo cabos ou estendendo roupa ao sol, tranqüilamente, esquecidos da faina. As chapas dos mastros, a culatra das peças, varais de escotilha, tudo quanto é aço e metal amarelo reluz fortemente, encandeando a vista.
De vez em quando há um grande rebuliço: a mastreação geme, como se for a desprender-se toda, o pano bate com força de encontro às vergas, chocam-se cabos com um ruidozinho seco, e ouve-se o cachoeirar da água no bojo da velha nau.
— Agüenta! diz uma voz.
E volta o sossego e continua a pasmaceira, o tédio, a calmaria sem fim...
Translation - Hebrew א.
ספינת הקרב הישנה והמהוללת – כמה חבל – כבר אפילו לא הזכירה את אותו כלי-שיט של ימים עברו: מרהיבת-עין במרומז, חגיגית ללא רבב, כספינת-עבדים מן האגדות, צחורה וקלילה במרחבי הים, ומשייטת את דרכה ברוגע או בזינוק אל פני הגלים...
היא הייתה אחרת, מאוד אחרת כעת, עם גוף האונייה השחור שלה, עם מפרשיה המלוכלכים והמעופשים, ללא החזות הששה-אלי-קרב ואומרת-ההוד ההיא, אשר ריגשה את הציבור בזמנים טובים של לחימה ימית. מי שיביט בה מרחוק, במרחב הכחול האינסופי, יאמר עליה שהיא צל מתעתע של ספינה שוחרת-הרפתקאות. הכול השתנה בה, בשלד האונייה הצף על פני המים – מן הלובן הבהיר והחגיגי של מפרשיה ועד המבנה המיושן של חרטומה.
ועל אף כל זאת, היא הולכת לה שם – סירה קלה מנבאת רעות – ומשייטת במימי המולדת, כמעט מתאבלת במהלכה הנינוח; היא באה שם, לא עוד כאנפה עצומה ולבנה המזנקת אל המישור הנוזלי, אלא איטית וכבדה, כמו הייתה עטלף אפוקליפטי ענק בכנפיים פתוחות אל מול הים...
זמן מועט טרם לכן, היא נכנסה לאזור הרגיעה: המפרש החל להלום רך ורפוי, מדולדל, והתנפח בכל טלטול, רק על מנת ליפול מחדש לאחר מכן, עם משב חרישי ודומה, באותה ההתפרקות המנומנמת. מרוצתה הפכה מונוטונית: פני-השטח הנרחבים של האוקיאנוס נפרשו מבריקים מאוד ונעדרי תנועה תחת נהירת האור הדרומית של השמש, וספינת המלחמה הקטנה בעלת שלושת התרנים בקושי גלשה, כה מעט, כה מעט כאילו התנועה נדמתה לה כמשהו רע.
גם אין סימן של כלי-שיט בקו הכחול של האופק, איזשהו ציון של קיום אנושי מחוץ לסיפון הצר ההוא: מים, רק מים מסביב, כאילו נעלם העולם במבול זוועתי..., ומעל, שם בראש, השתיקה האינסופית של הרקיעים המוצללים בידי גשם הזהב של היום.
תמונת הנוף נוגה ונוסטלגית, הצבעים בה מתמוטטים בכוח האור, והקול האנושי אובד בחורבן עצום!
ימאים משוחחים בחרטום. אחדים מהם ישובים בצריח, אחרים ניצבים על רגליהם, אוספים כבלים או פושטים לבוש אל מול השמש, ברוגע, ושוכחים מן העמל. ציפויי התרנים, אחורי התותחים, חבלי הכביסה של פתחי הסיפון – כל מה שהוא פלדה או מתכת מוצהבת מנצנץ באון ומסנוור את המתבונן.
מדי פעם בפעם ישנה התרגשות גדולה: מערך התרנים נאנק, כאילו הותר כולו, הבד מכה בכוח במפגשו עם מוטות התורן האחורי, כבלים נחבטים ברעש יבש ונשמע מפל של מים בגחונו של כלי-השיט הישן.
- להחזיק! אומר קול אחד.
וחוזרת השלווה וממשיכים קהות-החושים, הלאות, הרפיון נעדר הקץ...
Portuguese to Hebrew: O moralismo irreverente General field: Art/Literary Detailed field: Philosophy
Source text - Portuguese O moralismo irreverente
Gabriel Perissé
Três grandes denunciadores das máscaras humanas, Nietzsche, Cioran e Lacan, viviam relendo as frases contundentes de François de la Rochefoucauld (1613-1680), que escreveu apenas dois livros, um de máximas e sua autobiografia. Os três séculos que nos separam dele nada são, quando percebemos que sua percepção da condição humana continua vigente.
La Rochefoucauld não acalentava ilusões sobre a humanidade. Praticava uma demolição do herói, do santo, ou mesmo da pessoa honesta que alguém porventura imaginasse ser. Carregamos em nós, por trás de cada gesto, o peso do egoísmo e da hipocrisia. Podemos deduzir toda uma teoria das motivações (não muito nobres…) ao lermos suas reflexões sobre o amor, a cortesia, a virtude…
Inconfundível: Seu moralismo é implacável. Um moralismo irreverente, por outro lado. Ao denunciar o quanto somos incorrigíveis, acrescenta à melancolia causada pela constatação um leve e irônico sorriso. Mostrando como nos autoenganamos, como nos conhecemos tão mal, La Rochefoucauld de certo modo nos fustiga e ao mesmo tempo se solidariza conosco. A denúncia, embora terrível, embora não nos autorize a inventar novas desculpas ou justificativas, pode, se a recebemos com certa bonomia, levar a um realismo maior sobre nós mesmos.
As máximas de La Rochefoucauld foram publicadas inicialmente em 1665, com 316 sentenças. Era uma edição anônima. As quatro edições posteriores, já assinadas, receberam correções, desbastes e acréscimos, chegando a reunir, em estilo lapidar inconfundível, no ano de 1678, 504 máximas. Esta foi a última edição revisada pelo autor. Edições póstumas incorporaram novas sentenças, perfazendo um total de 561.
Primeira versão: As máximas foram traduzidas com relativa rapidez. A primeira de várias traduções inglesas é de 1685. A primeira em alemão, de 1699. Surgiram depois as traduções para o italiano (1718), o espanhol (1784), o russo (1788), o dinamarquês (1809), o húngaro (1810), o polonês (1812) e o grego (1828).
Coube ao médico baiano Dr. Caetano Lopes de Moura a primeira versão em português, em 1840. Há uma outra tradução, com data de 1923, de José Oiticica, avô de Hélio Oiticica e professor de Manuel Bandeira e Antônio Houaiss. Outras três traduções para o nosso idioma são assinadas por Brito Broca e Wilson Lousada (1949), pelo escritor H. Alcântara Silveira (1969), e pela Professora Leda Tenório da Motta (1994). Comparando esses últimos três trabalhos entre si, será possível apreender a sutileza e a concisão com que La Rochefoucauld arranca de seu rosto, e do nosso, máscaras que julgamos ser nossa verdadeira face.
מקור הטקסט: Lingua Portuguesa, Ano 5, Nº 62, Dezembro de 2010, p. 60-61
Translation - Hebrew המוסריות החצופה
גבריאל פריסה
שלושת המוקיעים הגדולים של המסכות האנושיות – ניטשה, צ'יוראן ולאקאן – העבירו את חייהם בקריאה חוזרת ונשנית של משפטיו העוקצניים של פרנסואה דה לה רושפוקו (1680-1613), שכתב רק שני ספרים, אחד של פתגמים והשני הוא האוטוביוגרפיה שלו. שלוש המאות המפרידות בינינו ובינו הן לא משמעותיות כאשר אנו מבינים כי תפישתו לגבי המצב האנושי ממשיכה להיות בתוקף.
רושפוקו לא טיפח אשליות בקשר לאנושות. הוא הוציא לפועל את מלאכת ההרס של הגיבור, של הקדוש ואף של האדם הישר אשר מישהו אולי שואף להיות. אנו מעמיסים על עצמנו, מאחורי כל מחווה, את מטען האנוכיות והצביעות. נוכל להסיק מכך תיאוריה שלמה על אודות המניעים (הלא כל-כך אציליים...) בקריאת מחשבותינו לגבי האהבה, הנימוסים וטוהר-המידות...
שאי אפשר להביכו: המוסריות שלו טעונת-סתירות. מוסריות חצופה, מצד אחד. בכך שהוא מוקיע את מידת היותנו חסרי-תקנה, הוא מגדיל את המלנכוליה הנגרמת מיצירתו של גיחוך אירוני וקליל. רושפוקו מראה כיצד אנו מוליכים את עצמנו שולל, כמו גם כמה רע אנו מכירים את עצמנו, במידת מה מלקה אותנו ובעת ובעונה אחת מפגין עמנו סולידריות. ההוקעה, למרות נוראותה, אף שאינה מאפשרת לנו להמציא תירוצים וצידוקים חדשים, יכולה, אם נקבל אותה בלבביות מתאימה, לקחת אותנו אל מוסריות גדולה יותר לגבי עצמנו.
הפתגמים של רושפוקו פורסמו לראשונה ב-1665, בשלוש-מאות-וששה-עשר משפטים. הייתה זו מהדורה שפורסמה בעילום שם. ארבע המהדורות שבאו אחר-כך, שכבר היו חתומות בשם, זכו לתיקונים, לעריכות ולתוספות, עד כדי כך שאיחדו, בסגנון מלוטש שאי אפשר להביכו, בשנת 1678, חמש-מאות-וארבעה פתגמים. הייתה זו המהדורה האחרונה שנערכה-מחדש בידי המחבר. מהדורות של אחרי-מות הכניסו משפטים חדשים וסיימו לבסוף עם הסך הכללי של חמש-מאות-שישים-ואחת פתגמים.
תרגום ראשון: הפתגמים תורגמו די מהר יחסית. הראשון מתוך מגוון תרגומים לאנגלית הוא מ-1685. הראשון בגרמנית הוא מ-1699. הופיעו אחר-כך התרגומים לאיטלקית (1718), לספרדית (1784), לרוסית (1788), לדנית (1809), להונגרית (1810), לפולנית (1812) וליוונית (1828).
נפלה בחלקו של הרופא הבאיאני, ד"ר קייטנו לופש דה מורה, מלאכת התרגום הראשונה לפורטוגזית, ב-1840. ישנו תרגום נוסף, מ-1923, מאת ז'וזה אואיצ'יקה, סבו של הליו אואיצ'יקה והמורה של מנואל בנדיירה ואנטוניו הואייס. שלושה תרגומים אחרים אל שפתנו חתומים בשמותיהם של בריטו ברוקה ו-ווילסון לוסאדה (1949), של הסופר ה. אלקנטארה סילביירה (1969), ושל הפרופסורית לדה טנוריו דה מוטה (1994). מן ההשוואה בין שלושת העבודות האחרונות הללו בינן לבין עצמן, ניתן ללמוד על דקות-ההבחנה ועל הדיוק שבהם רושפוקו השתמש בכדי לעקור מפניו, ומפנינו שלנו, את המסכות שאנו מאמינים כי הן פנינו האמיתיים.
English to Hebrew: A History of Gay Literature: The Male Tradition General field: Social Sciences Detailed field: History
Source text - English A History of Gay Literature: The Male Tradition
Gregory Woods
Chapter 1: The Making of the Gay Tradition
In September 1865 the pioneering sexologist and homosexual activist Karl Heinrich Ulrichs drafted a list of ‘Bylaws for the Urning [i.e. homosexual] Union’, a kind of premature gay liberationist manifesto. Among the principal goals of this as yet non-existent Union were:
c. to found an Urning literature.
d. do further the publication of appropriate Urning writings at Union expense.
Ulrichs was a poet himself, though not a very good one. He planned to publish Nemus Sacrum (Sacred Grove), an anthology of Greek and Latin classics of homosexual poetry, along with some of his own verses; but the plan never came to fruition . Later Edward Carpenter, too, would combine the roles of poet and sexologist, though to rather more productive effect. The relationship between poetry and homosexual advocacy has a long history. After all, in Greek myth, the most prominent candidate for the honour of having been the first mortal man to love his own sex was the poet Orpheus. It was he who attempted to persuade the men of Thrace to start loving boys, an indiscretion for which he was dismembered by the Maenads. Another of the men reputed to have been the first homosexual mortal, Thamyris, was also a wonderful poet. He made the hubristic mistake of challenging the Muses to a contest; as a consequence of this impertinence, he was deprived of the powers of sight and song.
If we are to speak of a continuous, or even intermittent, ‘gay tradition’ in literature – and every gay theorist warns us to be careful if we wish to do so – it would be a tradition not of novels but mainly of verse. Brought together in one place, its constituent texts would look something like, but be even broader than, the contents list of Stephen Coote’s Penguin Book of Homosexual Verse, beginning in the ancient world and progressing with great vitality – considering how widely stigmatized male-male love has been at various points in history – through the Middle Ages and Renaissance, beyond the modern world into the era of the postmodern; from pederasty to sodomy, from homosexuality to gayness, from pre-gay queerness to post-gay queerness, and beyond. More comprehensive than Coote, it might include the Epic of Gilgamesh, Hispano-Arabic love poetry, the meditations of Saint John of the Cross, the Chanson de Roland, Turkish divan poetry, and so forth.
We are not thinking of mere byways, obscure deviations from the mainstream. Male poets who loved boys or men do not always materialise as radical subverters of conservative traditions or as isolated eccentrics. Gay poetry does not always go against the grain; indeed, there have been many times when it was the grain. Again and again, if one examines the most deep-rooted traditions of love poetry, with the most strongly established conventions of both form and topic, not to mention etiquette, one comes across love poems addressed by men to boys (where ‘men’ and ‘boys’ tends to mean little more than a slight difference in ages). Such poems are often to be found nestling happily in the midst of heterosexual love poems. For instance, there is an anthology of 656 poems by Chinese court poets of the Southern Dynasties, entitled New Songs from the Jade Terrace. It was compiled by the poet Hsü Ling in about AD 545. As you work your way through the collection you occasionally encounter a poem which, although as conventional in its imagery and formality as any of the others, is about a desired boy rather than a woman. Yet these homoerotic poems are not simply formal exercises, allowed into the very public space of the anthology because of the ‘friendship’ they express is ‘platonic’ or ‘chaste’. On the contrary, a poem like Wu Chün’s ‘A Boy’ is explicitly dismissive of ‘virtue’. A man invites a boy to bed – nothing could be less equivocal .
One factor that helps to explain why some cultures produce a proliferation of love poems addressed to boys by men is, quite simply, male privilege. The sheer availability of boys makes their concrete presence amenable to transposition into erotic imagery. The poetry of the Ottoman Empire, for instance, is shaped by a fact of a society in which women’s clothing and their segregation rendered them all but invisible to men; boys, on the other hand, might be seen in all their glory at the public baths. Moreover, with levels of male and female education and expectation maintained in a condition of pronounced and permanent inequality, such societies tended to offer men very little reason for wishing to befriend women. Intimacy was easier and more natural between pairs of males.
The problem of us today is to conceive of how the mind of a poet might work in a society with completely different sexual rules from our own. Consider the erotic range of a poet like Catullus (c.84-54 BC), the scabrous laureate of thee late Roman republic. His verse includes tender and vibrant love poems addressed to Clodia Metelli (‘Lesbia’), a married woman; enthusiastic epithalamia on matrimony; insulting epigrams accusing a man called Gellius of all manner of sexual transgressions, including incest and cock-sucking; what we might now (inaccurately) call ‘homophobic’ tirades against men who loved men instead of boys, or against men who took the ‘wrong’ part in oral or anal intercourse with boys; and so on. However, it is also clear that Catullus, true not only to the conventions of his society but also to the promptings of his own heart and genitals, loved sex with young nen and loved one man, Iuventius, with greater ardour than the feeling was returned.
מקור הטקסט: Woods Gregory, A History of Gay Literature: The Male Tradition, New Haven and London, 1998, pp. 1-2
Translation - Hebrew תולדות הספרות ההומואית: המסורת הגברית
גרגורי וודס
פרק א': יצירתה של המסורת ההומואית
בספטמבר 1865, הסקסולוג החלוצי והפעיל ההומוסקסואל קארל היינריך אולריכס (Karl Heinrich Ulrichs) ערך רשימה של 'חוקי-עזר בעבור האיחוד האוראני [כלומר, ההומוסקסואלי]', מעין מניפסט הדוגל בשחרור ההומואים, אשר הקדים את זמנו. בין יתר המטרות הראשיות של איחוד זה, אשר עדיין לא יצא אל הפועל, ניתן היה למצוא:
ג. לייסד ספרות אוראנית.
ד. לקדם את פרסומה של כתיבה אוראנית הולמת על חשבונו של האיחוד.
אולריכס היה משורר בעצמו, לא מוצלח במיוחד. הוא תכנן לפרסם את Nemus Sacrum (חורשה מקודשת), אנתולוגיה של שירה הומוסקסואלית מן הכתבים הקלאסיים של יוון ורומא, יחד עם כמה משיריו שלו; אולם התוכנית מעולם לא הבשילה לכדי מעשה . מאוחר יותר, אדוארד קרפנטר (Edward Carpenter), גם כן, ישלב בין התפקידים של הסקסולוג והמשורר – אולם במקרה שלו הוא יעשה זאת באופן פרודוקטיבי יותר. למערכת היחסים שבין שירה ובין סנגוריה חברתית הומוסקסואלית יש היסטוריה ארוכה. אחרי הכול, במיתוס היווני, המועמד הבולט ביותר לזכייה בכבוד שבלהיות הגבר בן-התמותה הראשון אשר אוהב את בני-מינו, הינו המשורר אורפיאוס (Orpheus). היה זה הוא אשר ניסה לשכנע את גברי תרקיה להתחיל לאהוב נערים, חוסר שיקול-דעת שבגינו הוא שוסע בידי המיינאדות. גבר נוסף הידוע בהיותו בן-התמותה ההומוסקסואל הראשון, תאמיריס (Thamyris), היה גם הוא משורר נפלא. הוא ביצע את הטעות מלאת-ההיבריס כאשר בחר לקרוא תיגר על המוזות ולהזמינן לתחרות; כתוצאה מחוצפתו זו, נשללו ממנו כוחות הראייה והזמרה שלו.
אם עלינו לדבר על 'מסורת הומואית' מתמשכת, או אף קטועה, בספרות – וכל תיאורטיקן הומואי מתרה בנו להיות זהירים אם אנו שואפים לעשות זאת – תהיה זו מסורת שאינה מורכבת מרומאנים, כי אם בעיקר משירה. כאשר הם יקובצו יחד אל מקום אחד, הטקסטים המרכיבים אותה ייראו כדומים לרשימת התכנים של ספרו של סטיבן קוט (Stephen Coote), ספר השירה ההומוסקסואלית של הוצאת פינגווין (The Penguin Book of Homosexual Verse); אולם רשימת המסורת ההומואית תהיה רחבה יותר. רשימה זו תפתח בעולם העתיק ותתקדם בחיוניות גדולה – בהתחשב במידה הרבה שבה אהבה בין זכרים נתפשה כמוקצית בנקודות-זמן שונות בהיסטוריה – דרך ימי-הביניים והרנסאנס אל עבר העולם המודרני ואל תוך התקופה הפוסט-מודרנית; מפדרסטיה אל מעשה-סדום, מהומוסקסואליות להומואיות, מקוויריות טרום-הומואית לקוויריות פוסט-הומואית, ומעבר לכך. רשימה זו תהיה מקיפה יותר מזו של קוט ועשויה לכלול גם את עלילות גילגמש, את השירה הערבית-ספרדית, את הרהוריו של יוחנן הקדוש על הצלב, את שירת רולאן, את שירת ה'דיוואן' הטורקית, וכן הלאה.
איננו חושבים רק אודות דרכים צדדיות גרידא, סטיות מעורפלות מן הזרם המרכזי. משוררים זכרים, אשר אהבו נערים או גברים, לא תמיד הופיעו כחתרנים רדיקליים תחת המסורות השמרניות או כחריגים מבודדים. שירה הומואית לא תמיד פונה כנגד עקרונות הסדר הקיים; למעשה, היו פעמים רבות בהן היא הייתה הסדר הקיים. שוב ושוב, אם נבחן את המסורות המושרשות ביותר של שירת האהבה, בעלת הקונוונציות המקובלות ביותר, הן של צורה והן של נושא, ובוודאי של כללי עיצוב השיר, נמצא שירי אהבה של גברים הפונים לנערים (כאשר 'גבר' ו'נער' מכוונים ללא יותר מאשר הפרש זעיר בגילאים). שירים שכאלו ניתן למצוא, לעתים קרובות, כשהם מקננים בנוחות ובאושר בלב שירת אהבה הטרוסקסואלית. לדוגמא, ניתן לקחת אסופה של שש מאות חמישים ושישה שירים של משוררי חצר סיניים, מן השושלות הדרומיות, בעלת הכותרת פזמונים חדשים ממרפסת אבן-הירקן(New Songs from a Jade Terrace). היא הורכבה בידי המשורר סו לינג (Hsü Ling) בסביבות שנת 545 לספירה. בעודך מפלס את דרכך בתוככי האוסף, אתה נפגש מדי פעם בשיר אשר, על אף היותו קונבנציונלי בכל הנוגע לדימוייו ולנהגי המבנה שלו ככל השירים האחרים, עוסק בנער נכסף ולא באישה. ועדיין, שירים הומו-ארוטיים אלו אינם רק תרגילי צורה, כאלו שהותרה כניסתם אל האנתולוגיה בשל ה'ידידות' שהם מבטאים, שהינה 'אפלטונית' או 'נטולת מיניות'. להפך, שיר כשירו של וו צ'ון (Wu Chün), נער (A Boy), מתייחס בזלזול מפורש ל'התנהגות מוסרית-מינית טהורה'. גבר מזמין נער למיטה – דבר לא יכול להיות יותר מפוקפק מזה .
גורם אחד אשר מסייע להסביר מדוע תרבויות מסוימות מייצרות שפע של שירי אהבה המופנים בידי גברים אל נערים, הוא – בפשטות – זכות-היתר הגברית. זמינותם המוחלטת של נערים עושה את נוכחותם הממשית נוחה להשאה אל תוך הדימוי הארוטי. שירת האימפריה העות'מאנית, לדוגמא, מעוצבת על-ידי העובדה שהיא נכתבת בחברה אשר בה ביגוד הנשים וההפרדה בין המינים מביאים למצב שהמין הנשי איננו נראה לעין הגברים. נערים, לעומת זאת, עשויים להיראות במלוא תפארתם במרחצאות הציבוריים. יתרה מכך, בחברה כזו רמות החינוך המוענקות לגברים ולנשים הן שונות, על מנת לשמר אי-שוויון קבוע ומוצהר – וכל זה גורם לכך שחברות אלו נוטות להציע לגבר מעט מאוד סיבות לשאוף להתיידד עם נשים. אינטימיות הייתה קלה יותר וטבעית יותר בקרב זוגות של גברים.
הבעיה מולה אנו ניצבים היום היא הקושי שלנו לתפוש כיצד רוחו של משורר עשויה לתפקד בחברה בעלת כללים מיניים שונים לחלוטין מכללינו שלנו. קחו בחשבון את הטווח הארוטי של משורר כמו קאטולוס (Catullus) [בסביבות 84 עד 54 לפני הספירה], האישיות שטופת-הזימה ועטורת-התהילה של הרפובליקה הרומאית המאוחרת. שירתו כוללת שירי אהבה עדינים ומלאי-חיים המופנים אל קלודיה מטלי, המכונה בפיו 'לסביה' (Clodia Metelli; Lesbia), אישה נשואה; שירת הלל נלהבת אודות נישואין; מכתמים מעליבים המאשימים אדם בשם גליוס (Gellius) בכל סוגי הפשעים המיניים, כולל גילוי עריות ומציצת-זין; מה שאנו עשויים היום (שלא במדויק) לכנות תוכחות 'הומופוביות' כנגד גברים אשר אהבו גברים במקום לאהוב נערים, או כנגד גברים אשר נטלו על עצמם את התפקיד ה'לא-נכון' במגע אוראלי או אנאלי עם נערים; ועוד כיוצא בזה. יחד עם זאת, ברור הדבר כי קאטולוס, הנאמן לא רק למוסכמות חברתו אלא גם לדחפי לבו ואיברי-מינו, אהב יחסי-מין עם גברים צעירים, ואהב גבר אחד, יובנטיוס (Iuventius), בלהט גדול בהרבה מן הרגש שניתן לו בחזרה.
Spanish to Hebrew (Tel-Aviv University , verified) English to Hebrew (Tel-Aviv University , verified) Portuguese (University of Lisbon, verified) Portuguese to Hebrew (Tel-Aviv University )
Memberships
N/A
Software
Adobe Acrobat, Microsoft Excel, Microsoft Word, SPSS, Powerpoint
Looking for a high-quality translation? For a reliable one? Searching for a diligent and efficient translator?
Need a proofreading or an editing?
I supply all of that and more. High quality products, availability and competitive rates are my motto in work.
This is my philosophy about translation:
I believe a translator must be dilettante (in the 18th century sense of the word) and expert at the same time. One should aspire to be as wide-minded as possible, but at the same time to go as deep as it gets in any field of knowledge one gets into. And above all: one must love - and be in love with - the language.
For more information about me and my work, you are more than welcome to check out my website
My field of expertise is everything that has something to do with humanities, social sciences and arts. I also work with marketing, financial and economic texts. Tourism, technology and industrial matters included.
-Marketing
-Literary Texts
-Finances and economics
-CVs and legal documents
-History
-Sociology and Psychology
-Tourism
-Sports, health and fitness
-Culinary arts and cooking
This user has earned KudoZ points by helping others translate terms through ProZ.com. Click point total to see term translations provided.
Expertise